ביטחון תזונתי בישראל

"ביטחון תזונתי" הוא מושג פשוט שמשמעותו גישה סדירה למזון בריא ומספק הנחוץ לחיים פעילים ובריאים. שלילתו היא המושג "אי-ביטחון תזונתי", המתאר היעדר גישה סדירה למזון ראוי. הזכות לביטחון תזונתי נגזרת מערך כבוד האדם, ואופני מימושה נכללים בין תפקידי המדינה הדמוקרטית המחויבת להבטחת חיי אזרחיה.

בעידן טרום-קורונה מושג הביטחון התזונתי היה מושג "רזה", והשתמשו בו בעיקר חוקרים ואנשי מקצוע. סקר שערך המוסד לביטוח לאומי בשנת 2016 הראה ש-513 אלף משפחות (17.8% מהמשפחות בישראל) מתקיימות בתנאי אי-ביטחון תזונתי, ומהן 252 אלף משפחות (8.8% מהמשפחות בישראל) מתקיימות בתנאי אי-ביטחון תזונתי חריף, כלומר רעב. מחקר אחר, "הא לחמא עניא: מי יכול לקנות סל מזון בריא?" שערך מרכז טאוב בשנת 2017, בחן את ההכנסה וההוצאה המשפחתית הממוצעת והעריך את העלות החודשית של סל המזון הבסיסי הממוצע למבוגר ב-844 שקלים, ולילד – ב-737 שקלים. באופן לא מפתיע, התברר שבשני העשירונים התחתונים של ההכנסה המשפחתית "רכישת הסל הבריא אינה אפשרות זמינה במגבלות הכנסת משק הבית והוצאות אחרות הנדרשות לניהולו".

למרות השכיחות הגבוהה של אי-ביטחון תזונתי בשנים שלפני מגפת הקורונה, הרשות המחוקקת והרשות המבצעת לא השקיעו את הזמן והמשאבים הדרושים לצמצומו, והרשות השופטת לא הגיבה לעתירות בנושא. פתרונות אפשריים לא מצאו דרכם אל שולחן הכנסת והממשלה, אל סדר היום הציבורי ואל בסיס תקציב המדינה. בודדים הסקרים, המחקרים והתחזיות שנערכו בנושא, ואלה נשארו עניין ליודעי ח"ן ולחוקרים מועטים. רק מעטים מקובעי המדיניות התייחסו לאוכלוסיות הפגיעות ביותר לאי-ביטחון תזונתי חמור – מבקשי מקלט, חרדים, ערבים ישראלים ועובדי קבלן – והשיח הציבורי התעלם מהם. אם "בניכוי הערבים והחרדים מצבנו מצוין", כפי שטען בזמנו ראש הממשלה נתניהו, אין גם צורך בשיח חברתי על היותם של אלה נתונים לאי-ביטחון תזונתי.

תקציב המיזם לביטחון תזונתי הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לאופן שבו ממשלת ישראל מזלזלת בחובתה לביטחון אזרחיה. הפרויקט, שמבטיח תמיכה בביטחון התזונתי של 10,800 משפחות (מתוך 252 אלף המשפחות הנתונות לאי-ביטחון תזונתי חריף, לפי אומדן המוסד לביטוח לאומי), תוקצב ב-60 מיליון שקלים לשנה בלבד, ומתוכם 20 מיליון נתנה הממשלה, 5 מיליון נתנו הרשויות המקומיות, ו-35 מיליון הגיעו מתרומות. תקציב זעום זה לא היה חלק מבסיס תקציב המדינה, והוא נגמר בתחילת 2020. נראה כי בעיני הממשלה, חובת המדינה לביטחון אזרחיה מסתכמת בביטחון צבאי בלבד.

מגפת הקורונה, הסגרים והתרחבות האבטלה גרמו להגדלת מספר העניים ולהקטנת מספר האזרחים שחיים בתנאי ביטחון תזונתי, ובד בבד התרחבו משמעות המושג והשימוש בו בשיח הציבורי. לעניים "הישנים", המופיעים בדוחות ובמחקרים, נוספו מאות אלפי עניים "חדשים" – אנשים שעד לפני חודשים אחדים עבדו במקצועות שנחשבו בטוחים ועכשיו נפגעו קשות מהמגפה ומהסגרים. העניים ה"חדשים", שרובם לא השתייכו לקבוצות העוני הקלאסיות, חיים בתנאים מתדרדרים והולכים של ביטחון תזונתי. הם אינם יודעים כיצד, מהיכן ואיך ירכשו או יקבלו את המזון הדרוש להם. סקרים ונתונים כנתוני דוח העוני האלטרנטיבי 2020 של ארגון "לתת" מצביעים על מספר מובטלים ועניים גדול בהרבה מזה שבימים שלפני המגפה.

מי שניסו להעיר את השיח הציבורי בנושא הביטחון התזונתי של אזרחי המדינה ולטפל במצב היו עמותות, אשר בשנה שלפני המגפה הוציאו יותר מחצי מיליארד שקלים כדי לתמוך ברעבים. הן הצליחו להעלות את העוני אל השיח הציבורי בעיקר סמוך למועדי פרסום דוחות סטטיסטיים או עדכון קו העוני. אולם "ביטחון תזונתי" נשאר עד תחילת המגפה מושג "רזה".

מגפת הקורונה הביאה לפעילות שיא בעמותות המחלקות מזון ולדלדול משאביהן. הידלדלות המשאבים בכלל והתרומות בפרט, צמצום הפעילות וההתרסקות של כרבע מארגוני החברה האזרחית, ולצד זאת התרחבות דרמטית של העוני, מבטיחים עלייה דרמטית נוספת בהיקף אי-הביטחון התזונתי בשנה הקרובה. "ביטחון תזונתי" עתיד להיות אחד ממושגי הציר בשיח החברתי בשנת 2021.

כאשר ביטחון תזונתי הופך למושג ציר במרכז השיח על העניים "החדשים", ואנו עדים להתרסקות מעמד הביניים ולקריסת העמותות אשר סיפקו ביטחון תזונתי, משמעות המושג מתרחבת. הוא הופך לחלק משיח ציבורי הממוקד בקטסטרופה חברתית, שיש בו דיון בעניים "החדשים" – לא עוד רק העניים "הישנים", השקופים בעיני הממסד, אלא גם עניים חדשים ובולטים, שעד המגפה היו חלק מעמוד השדרה הכלכלי הישראלי; אנחנו.