ביטחון תזונתי בישראל

"כולם חושבים שהדברים קלים לנו כי כולנו כל כך יפים. אבל זה לא נכון. אמא שלי, שישה אחים, האחיינית התינוקת שלי ואני גרים בדירה קטנה עם שני חדרי שינה. אחות אחת נשרה מהלימודים בתיכון ויש לה בעיות פסיכולוגיות. אחות נוספת היא אם חד הורית עם תינוק שרק נולד. אחותי הצעירה עדיין בחטיבת ביניים. לאחי יש טראומה מהמלחמה. אמא שלי קמה בלילה לטפל בנכד שלה, ואז עובדת שתיים-שלוש עבודות במהלך היום, וחוזרת הביתה אל הילדים שלה, שמתלוננים על זה שאין ארוחת ערב מוכנה. אני רק רוצה לבכות על אמא שלי.

זה לא תמיד היה ככה במשפחה שלנו, אבל כשההורים שלי התגרשו, היינו צריכים לעשות שינויים גדולים. אבא שלי בכלל לא בתמונה כבר שנים, ולא מזמן הוא התאבד. אף אחד מהילדים לא עובד חוץ ממני ומאמא שלי. היא תומכת בתשעה אנשים בשכר מינימום, עם קצת עזרה  ממני. אני מנסה לתרום לתשלום החשבונות החודשיים, אבל אמא מעדיפה שאנסה לחסוך לעתי שלי.

אני לא מבינה איך אמא שלי עומדת בזה. אני יודעת שהיא מקבלת עזרה מהממשלה, וכאתיופים אני חושבת שאנחנו מקבלים יותר עזרה מאחרים. זה לא שהיינו עשירים ומפונקים בעבר, אבל עכשיו אנחנו בקושי מסתדרים. בתקופה הראשונה אחרי הגירושין היינו מקבלים חבילות אוכל מעמותה. אבל משום מה זה נפסק. איכשהו, לא יודעת איך, תמיד יש אוכל במקרר.

אני מיואשת כי אני לא יודע להתקדם. אחרי הצבא חיפשתי עבודה שתשלם לי מספיק כדי לחסוך ללימודים, אבל זה לא קרה ואני אפילו לא יכולה להרוויח מספיק כדי לחיות לבד. אין הרבה סיפורי סינדרלה שבהם מישהי כמוני, שמגיעה ממשפחה ענייה, מסוגלת להצליח בישראל. אתה פחות או יותר צריך להיות ילד של מישהו חשוב או מישהו עם כסף. אני חושבת שאם היה לי מישהו שמלווה אותי, או מודל לחיקוי, זה באמת היה עוזר לי לעלות על הדרך הנכונה. אמא שלי  עושה כמיטב יכולתה. ויכול להיות שיש לה בראש את המילים שיכולות להדריך אותי, אבל קשה לה להתבטא בעברית, ואני יודעת רק כמה מלים באמהרית שלמדתי מסבתא שלי.

קשה להיות אופטימי במדינה הזו. נראה ששום דבר לא משתפר כאן, למרות שנתניהו מבטיח הרבה הבטחות בזמן הבחירות. איפה שהוא גר בקיסריה נמצא רק כמה דקות מהמקום שבו אני גרה בפרדס חנה, אבל שני המקומות הם כמו שני עולמות נפרדים. "