מבית מזון - תגובה יהודית לרעב

ככה נראה

שמחה, מתגורר בפרדס חנה. עלה לישראל מאתיופיה לפני 30 שנה. נשוי עם ארבעה ילדים

אנחנו מעדיפים לוותר כמעט על כל דבר כדי שנוכל להאכיל את ילדינו בכוחות עצמנו. גם אם זה יעזור לנו כלכלית, אנחנו לא חושבים על פנייה לקבלת מזון. ילדים אוהבים לראות את אמא שלהם מכינה אוכל בבית. אנחנו גם חוששים שאם הילדים שלנו יראו אותנו מביאים אוכל הביתה מארגוני חלוקת מזון, הם ירגישו שהוריהם נורא עניים ופתטיים

"זה לא היה קל להיות יהודי באתיופיה. כדי להשיג השכלה ראויה היית צריך לעזוב את הכפר שלך ולעבור אל העיר ללמוד. אבל כשאנשים בעיר ראו אותך מסרב לאכול בשר במקומות מסוימים, הם מיד חשבו שאתה יהודי והתייחסו אליך בצורה קשה ומפלה. ההורים שלי שלחו אותי לישראל כשהייתי בן 16 כדי שיהיה לי סיכוי  לחיים טובים יותר. כבר אז לא חשבתי שאני מגיע לגן עדן, אבל ציפיתי שאצליח לקדם את עצמי בעזרת השכלה. אלא שהדברים לא קרו כמו שקיוויתי.

אני תקוע בעבודה בתפקיד מהנדס חשמל בשכר נמוך, כי בשכר כמו שלי, אם אין לך משפחה שתסייע בשכר הלימוד, אתה לא יכול להרשות לעצמך לקבל השכלה גבוהה. כל הזמן אני חושב על זה שאולי מתישהו אוכל ללמוד ולהיות רואה חשבון. אשתי גם רוצה ללמוד, להיות מורה או אחות. אנחנו לא מצליחים לשפר את מצבנו  בגלל המחיר של ההשכלה הגבוהה, והשכלה גבוהה היא המפתח לקבלת עבודה שמשלמים עליה יותר.

בעשר השנים האחרונות השכר שלי עלה אולי בחצי שקל כל שנה. אותו דבר קורה עם אשתי, שעובדת כסייעת בגן ילדים. האמת היא שהמשכורות שלנו לא מאפשרות לנו לתת לבנים שלנו את מה שהיינו רוצים. אנחנו כל הזמן עם חובות לבנק. מה אני יכול לעשות? ככה זה.

כולנו מוותרים על הרבה דברים רק כדי להאכיל את הילדים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מחשב, ספרים מתאימים או בגדים חדשים. אנחנו גרים בדירה צפופה עם שישה אנשים ואין לנו כסף לעשות בה תיקונים בסיסיים.

חצי מהמשכורת שלנו הולכת על שירותים חיוניים. למשל אינטרנט, שהוא חיוני בימינו כמעט כמו אוכל.

אנחנו מעדיפים לוותר כמעט על כל דבר כדי שנוכל להאכיל את ילדינו בכוחות עצמנו. גם אם זה יעזור לנו כלכלית, אנחנו לא חושבים על פנייה לקבלת מזון. קודם כל כי יש אנשים חולים או מחוסרי עבודה שזקוקים לאוכל יותר מאיתנו. חוץ מזה, ילדים אוהבים לראות את אמא שלהם מכינה אוכל בבית. אנחנו גם חוששים שאם הילדים שלנו יראו אותנו מביאים אוכל הביתה מארגוני חלוקת מזון, הם ירגישו שהוריהם נורא עניים ופתטיים. אנחנו גם מפחדים מזה שילדים בבית הספר יעליבו את הבנים שלנו אם יראו אותם אוכלים את האוכל הזה. ובכל מקרה, קבלת סיוע במזון היא ביורוקרטית מאוד וזה מרתיע אנשים רבים אפילו להירשם לזה.

הדבר היחיד שלא נוותר עליו הוא אימוני הכדורגל לבנים שלנו. זה עולה לנו הרבה, אבל אצל הבנים שלנו ובקהילה האתיופית בכלל, כדורגל נתפס כהזדמנות ממשית לעתיד טוב יותר. הבנים שלי חולמים להיות שחקני כדורגל מקצועיים ואנחנו רוצים לטפח את זה. אני מקווה שככה הילדים שלי יוכלו לתת לילדים שלהם יותר ממה שאני יכול.

אני חושב שאצל הרבה ישראלים מעגל העוני ימשיך מדור לדור אלא אם ישתנו שלושה דברים במדינה הזו: צריך להעלות את המשכורות, צריך שהממשלה תגביל את מחירי המזון, ושההשכלה הגבוהה תהיה נגישה לכולם".