ביטחון תזונתי בישראל

החיים שלנו היו תמיד מאבק. משפחתי ברחה ממרוקו לאלג’יריה ואז ברחה לישראל עם פרוץ מלחמת האזרחים. השארנו שם הכל כדי להגיע לישראל. אמי מאוד סבלה מזה שעברנו מלהיות עשירים שם להיות עניים בישראל. מעולם לא התקבלנו כאן משום שאנחנו יהודים ספרדים וחיינו החדשים בישראל היו מאבק קשה. אמא שלי חלתה מאוד בגלל זה ומתה כשהייתי בת 13. בתור הילדה הבכורה, ציפו ממני למלא את מקומה, אז התחלתי לעבוד בניקיון בתים ובעצם  ויתרתי על השכלה ועל הסיכוי לחיים טובים יותר, כדי לגדל את האחים שלי.

עשיתי הכל כדי שהילדים שלי יגדלו להיות אזרחים טובים ויצרניים ואני גאה בזה. עבדתי קשה מאוד כל השנים, אבל לאחרונה הבריאות שלי כל כך גרועה ונאלצתי להפסיק לעבוד. עכשיו גם אני וגם בעלי מוגבלים, ועברנו מחיים הגונים למאבק של לשרוד על הכנסה של 4,000 ₪ לחודש. לקח הרבה זמן אפילו להתקבל לנכות. הממשלה הורסת את הנשמה שלך לפני שהם מאשרים לך, ואז הם מצפים מאדם לחיות מ 2,000 ₪  בחודש.

כשאני באה הביתה מהמכולת, אני המומה מכך שבזבזתי כל כך הרבה כסף וקניתי כל כך מעט. מחירי המזון ממשיכים לעלות ולעלות והסכום שאנחנו מקבלים עבור נכות לא משתנה. וזה אומר שאנחנו צריכים לעשות בחירות קשות. לדוגמא, היה כאן צינור דולף והיינו צריכים לשלם 1,500 שקלים בכדי לתקן אותו. אין לנו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להחליף את המקרר השבור. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות תרופות ולכן אני מחכה לתרומות מעמותה כדי לקבל תרופות. אבל ויתור על תרופות מחמיר את המצב שלי ואני נחלשת. וכמובן שאני רעבה לפעמים כי אנחנו פשוט לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות מספיק אוכל ומה שאנחנו מקבלים מהארגונים לא מספיק. מה שכואב באמת הוא שאנחנו אפילו לא יכולים להרשות לעצמנו להזמין את הילדים שלנו והמשפחות שלהם לארוחת שבת”.

המצב הזה קשה לי נפשית ופיזית. אני אמנם מקבלת כוחות מהמשפחה שלי ומקבוצת תמיכה לנשים, אבל זה לא ממלא את הבטן. אולי אם האנשים בממשלה ידעו איך זה להיות רעבים, הם היו עושים כאן שינויים, כדי שאנשים יוכלו לחיות בכבוד. אני לא רוצה להיות עשירה. אני רק רוצה את האפשרות לחיות בכבוד. ”