ביטחון תזונתי בישראל

“פעם, כשהייתי חושב על הזיקנה, הייתי מודאג מהכאבים שעלולים להיות לי. לא חשבתי אף פעם שאצטרך גם לדאוג לחיים בכבוד. אבל אני כן.

את החסכונות שהיו לי הוצאתי על הטיפול בהורים שלי. אין לי משפחה שתעזור לי כי אמי שכנעה אותי לא להתחתן עם אהבת חיי. אז אני חי עכשיו רק מהפיצויים שאני מקבל כניצול שואה ומקצבת הביטוח הלאומי, שלא עלתה אף פעם. כשהמחירים עולים, אין לי כסף לחיות כמו בן אדם.

אחרי שאני משלם את שכר הדירה והחשבונות, אני לא תמיד יכול להרשות לעצמי כמה דברים בסיסיים שאני צריך כדי לשרוד. אפילו לשתות כוס קפה בבית קפה זה לא בא בחשבון. קיצצתי  איפה שאני יכול, אבל זה לא מספיק. אם אני לא מקבל תרומות, אני לא יכול לקנות את התרופות שאני צריך. וזה לא טוב.

אני לא מתבייש לדבר על מצבי. הממשלה צריכה להתבייש בכך שהיא לא מטפלת בקשישים כפי שהיא צריכה. עד שהתחלתי לקבל עזרה מעמותה, קירות הדירה שלי היו מלאים בעובש שחור. חייתי עם ג’וקים. הרהיטים שלי היו שבורים. המקרר לא עבד. עמותה – לא הממשלה עכשיו דואגת לי. הם סידרו לי את הדירה וזה כמו בית חדש. רק המראה עדיין לא טובה, כי בכל פעם שאני מסתכל בה, אני עדיין רואה את עצמי.

זו העמותה – לא הממשלה – שמביאה לי קופסת אוכל פעם בחודש כדי לוודא שיש לי מה לאכול. זה מספיק רק לשבועיים, ואחרי זה המטפלת שלי מבשלת אוכל בבית שלה ומביאה לי ארוחות חמות בימים שהיא מגיעה. אם המטפלת שלי לא היתה מאכילה אותי מהכיס שלה, כל מה שאני יכול להרשות לעצמי לאכול זה אותם מרקים בכוס שאתה מוסיף להם מים ונקניקיות.

איך זה שהמטפלת שלי צריכה לעזור לי לשרוד ולא הממשלה? הממשלה היא זו שחייבת לטפל באנשים כמוני. “