ביטחון תזונתי בישראל

“אני רוצה לדעת למה עיר כמו נתניה מקבלת דברים – כמו שירותי עיר טובים ובריכה עירונית כדי שלילדים יהיה מה לעשות בקיץ – אבל כאן בג’יסר אנחנו לא מקבלים כלום? אני חושבת שהממשלה צריכה לבוא לג’יסר לראות איך אנחנו חיים. אולי אז משפחות כמו שלי יקבלו קצת עזרה.

המצב כאן רע מאוד. אין בכלל פעילויות לנוער וילדים ובסוף הם מסתובבים ברחובות ומידרדרים לסמים ולאלימות. תנאי הדיור גרועים מאוד ובעלי הדירות לא עושים תיקונים ולכן אנחנו חיים בתנאים לא בטוחים. אין תוכנית לעזרה במזון כמו בערים אחרות והרבה משפחות כאן, כמו שלי, סובלות מרעב.

אני מנסה להישאר חזקה וסבלנית עם הילדים שלי. אבל זה קשה מאוד לתת לחמישה ילדים חיים בטוחים ובריאים בשכר של 3,500  שקלים בחודש. בדירה שבה אנחנו גרים יש חלונות שבורים, גג דולף, עובש וחולדות. זה עושה את הילדים חולים, וזה לא עוזר שמעט האוכל שאני יכולה להרשות לעצמי מלא בכימיקלים.

אם אני משלמת את שכר הדירה והחשבונות נשארים לי רק 500 שקל לכל שאר הדברים. זה אומר שכדי לקנות ריטלין שהבן שלי צריך מאז שעבר אונס, שעולה 300 שקל בחודש – אני צריכה לוותר על חשמל והילדים האחרים סובלים מלחיות בחושך. או אם אני בוחרת לשלם את החשמל, הילדים שלי רעבים והבן שלי מאבד שליטה. כשאני צריכה לבחור בין לקנות אוכל לארוחת הבוקר או לארוחת הערב, אני בוחרת להאכיל אותם בבוקר – ביצים, נקניקיות או פלאפל – כדי שהם יוכלו להתרכז בלימודים. אני יודעת שאם הם רעבים בלימודים, הם לא יקבלו השכלה טובה ואז לא יהיה להם סיכוי לעתיד יותר טוב.

זה שובר לי את הלב להגיד לילדים שלא נשאר כסף לארוחת הערב, אז כשהם מבקשים לאכול, אני פשוט אומרת שהאוכל עוד לא מוכן. ואז אני מקווה שאולי אמא שלי תגיע עם משהו לאכול, או שתהיה חתונה בכפר והילדים יוכלו לקבל שם ארוחה כלשהי. מזל שיש הרבה חתונות בג’יסר וכל האנשים יכולים לבוא.

החלום שלי הוא שכשהילדים יהיו גדולים יותר אוכל ללמוד ולהשיג עבודה יותר טובה מאשר לשטוף ריצפה בבית חולים. אני רוצה לחסוך לקנות בית קטן כדי שהמשפחה שלי תוכל לחיות בלי ג’וקים ובלי גג דולף. “